קל לשכוח את זה עכשיו, יותר מעשור אחרי, אבל בשיא הפופולריות של אנגרי בירדס, היו מוכרים כריות בדמות הציפורים מהמשחק בחנויות על רחוב אלנבי, לצד כריות של אימוג'י עם לבבות בעיניים וקקי מחייך. זה היה גובה המעמד: הציפורים הצבעוניות ואימוג'י סימלו במידה כמעט שווה את התקופה הראשונית של הסמארטפונים.
לפרויקט 12 המשחקים ששינו את העולם>>
הן לא היו דמויות או סמלים ממשחקים שחצו למיינסטרים, כמו שקרה למריו או לפוקימון - הן היו סוג של נוכחות חדשה לגמרי בידיים של אנשים. דמויות משחקים שהיו איקוניות, גם אם לתקופה קצרה יחסית, עבור אנשים שלא בהכרח ראו בעצמם שחקנים ואולי אפילו לא ממש שמו לב למשחקים עד כה. משהו מהותי השתנה באותם ימים.
המשחק הזה לא היה הלהיט הראשון שעשה שימוש יצירתי במסך הטאץ' (זה, ככל הנראה, היה Fruit Ninja). הוא גם לא היה המשחק שפיצח לעומק איך עושים מונטיזציה למשחק במובייל (זה היה Candy Crush Saga, מספר שנים מאוחר יותר).
עם מסך טאץ', עיצוביות ומשחקיות מפוארת אנגרי בירדס הוא עדיין המשחק החינמי עם הכי הרבה הורדות בהיסטוריה, ואולי אפילו היה בזמנו לאפליקציה, לא רק משחק, המצליחה ביותר
אין גם יותר מדי מה לומר על העיצוב שלו או על המשחקיות שלו, שבסופו של דבר עשתה יותר חלק ויותר צבעוני ועם מסך טאץ' את מה שעשה משחק הפלאש Crush the Castle (ובמידה מסוימת, אולי גם גרסה פשוטה בהרבה של מה שהייתה סדרת Worms או המשחק העתיק Scorched Earth). אבל כל זה לא משנה, כי "אנגרי בירדס" היה פעם מלך העולם: הוא עדיין המשחק החינמי עם הכי הרבה הורדות בהיסטוריה, ואולי אפילו היה בזמנו לאפליקציה, לא רק משחק, המצליחה ביותר.
במובן מסוים, מי שפיתח משחקי מובייל באותן שנים ראשוניות של התחום (עוד להיטים מוקדמים מאותן שנים: Temple Run, Cut the Rope ועוד שמות שנשמעים כבר עתיקים, למרות שעבר רק קצת יותר מעשור) למד בפלטפורמה את אותו הלקח שלמדו באותן שנים מפתחי המשחקים לפלאש והצוות בנינטנדו שהיה אחראי על Wii Sports: פשטות היא דבר מנצח. בדיוק בה תקופה בה שאר התעשייה הלכה על יותר גדול, על ענק, על בומבסטיות – הגיע סטודיו קטן מפינלנד, שעד אז פיתח משחקים בג'אווה, ומצא את הלהיט שלו דווקא בקטן, עם גרסת לייט חינמית וגרסת פרימיום שעלתה 99 סנט. במקרה הזה, 99 סנט שהתחברו ל-99 סנט עשו ל-Rovio הרבה מאוד כסף.
אבל הם לא השכילו לעלות על הגל הגדול הבא במשחקי קז'ואל: המשחקים החינמיים. בזמן שהמתחרים שלהם שיחזרו את ההישגים של אנגרי בירדס בעולמות של המשחקיות הפשוטה והממכרת, הגרפיקה הצבעונית והנגישות לכולם, הם מצאו דרך לעשות את זה בחינם (כמובן, לא באמת בחינם: כל המשחקים האלו כבר מצאו דרכים למכור דברים בתוך המשחק, פשוט לא לכל המשתמשים שלהם, בעוד שאנגרי בירדס עדיין גבה דולר בדלת הכניסה). Rovio סחטו את הנוסחה כמה שיכלו והוציאו עוד ועוד גרסאות של המשחק (פעם בחלל, פעם בחג המולד, וכו') – אבל זה לא היה לנצח.
החל מ-2013 המשחק החל לצלול לו מהטבלאות המובילות של חנויות האפליקציות, עד שנעלם כמעט לגמרי. במקומו צצו, כאמור, קנדי קראש או משחקים שבנו את הויראליות שלהם באמצעות אלמנטים של מולטיפלייר כמו Clash of Clans.
הימים הפשוטים בהם משחק מובייל היה יכול להיות פשוט משחק קטן, שמשחקים עם אצבע אחת על מסך מגע ובלי מערכות כלכליות מתוחכמות, פשוטות רק למראה, שבנויות סביבו, חלפו – ו-Rovio לא עלתה על הרכבת.
ועדיין, הדבר המשמעותי ביותר שקרה כשאנגרי בירדס נחת - או ליתר דיוק, התרסק - על העולם, היה שהוא הנכיח בציבור את היקף המשמעות שיכולה להיות למשחק שמגיע מהמובייל. את גודל הפוטנציאל - ובכך, למעשה, היה מהשמות הגדולים ביותר שהתחיול את הבהלה לזהב הקז'ואל גיימינג.
ההצלחה של אנגרי בירדס אולי נזלה ל-Rovio בסופו של דבר מבין האצבעות, אבל השנים הקצרות בהן הם חבשו את הכתר - גם בזכות תחרות מצומצמת יותר - נתנו למשחק שלהם מעמד היסטורי בעל מעמד כלכלי שספק אם יורשיהם יצליחו לשחזר
עם זאת, Rovio, המפתחים שלו כבר לא היו מאלו שגרפו אותו: בתוך מספר לא רב של שנים בסיס השחקנים של אנגרי בירדס החל להישחק. סדרת המשחק עצמה ניסתה להרוויח כסף בשיטות המקובלות: להוציא עוד משחקים בסדרה, למכור עוד חבילות שלבים, אפילו לעשות נסיון כושל לכל הדיעות להפיק סרט מצויר עם הדמויות המוכרות.
בינתיים, חברות אחרות, כמו קינג של קנדי קראש כבר למדו לעשות כסף בדרכים אחרות לגמרי, עם שיטות מונטיזציה מתוחכמות, פרסומות ועוד. ההצלחה של אנגרי בירדס אולי נזלה ל-Rovio בסופו של דבר מבין האצבעות, אבל השנים הקצרות בהן הם חבשו את הכתר - גם בזכות תחרות מצומצמת יותר - נתנו למשחק שלהם מעמד היסטורי שלא ברור אם מישהו מיורשיהם, גם אלו שעשו יותר כסף מהם, יצליחו לשחזר.