משבר המזון הנוכחי הכניס עוד 40 מיליון בני אדם(!) למעגל הרעב, ולצד זאת, הוא משפיע עמוקות על הכיס של כולנו. זה לא התחיל עם המלחמה באירופה: הטריגר היה מגפת הקורונה, שכאשר פרצה ושלחה מיליארדים להסתגר בבתיהם, שרשראות הייצור והאספקה קרסו - צניחת גידולי הקקאו בברזיל כדוגמה. לתוך הכאוס הזה הצטרפה הטרגדיה האוקראינית. היא ייקרה דרמטית את עלויות האנרגיה והתובלה והולידה מחסור ממשי בסחורות חקלאיות, כאשר אוקראינה ורוסיה יחד הן היצואניות הגדולות בעולם של חלקן: כשליש מהחיטה, חמישית מהתירס ורבע מהדשנים מגיעים משם. אין זה פלא שמחירם של כל אלה זינקו ב-80%-70% תוך חודשים.
זירות מלחמה נוספות כמו גיאורגיה ואפגניסטן פגעו בייצור והפכו חקלאים מספקים ויצואנים לתלויים לחלוטין בייבוא. החלטות של מדינות החמירו את המצב: סרי לנקה הפסיקה להשתמש בדשנים לא אורגניים והמיטה אסון על כלכלתה. ב-35 מדינות נאסר לייצא תוצרת חקלאית מחשש למחסור מקומי - הודו אוגרת חיטה במחסנים בכמות של מעל-ומעבר למה שנחוץ לה לצריכה עצמית. ולכל אלה נוספו הצרות האקלימיות - אם זה עיכוב בעונת הזריעה והתקצרות עונת הגידולים בסין ובהודו, או רצף שנות בצורת שפגע בתפוקה.
עופר ברץ, מוביל פרויקטים ב-Monitor Deloitte, מספק נתון מפתיע: מתברר שלא חסר מזון על פני כדור הארץ, ואף לא צפוי מחסור בטווח הנראה לעין, כולל הריבוי הטבעי (ממילא תחזיות הריבוי מתוקנות שוב ושוב כלפי מטה). אלא שמלאי המזון לא מתחלק באופן שווה ולא מגיע להיכן שהוא חסר באמת. יבשת אפריקה, למשל, לא מסוגלת להאכיל את אוכלוסייתה הגדלה והולכת, והיא תלויה בייבוא ובכספי הסיוע למחייתה. ושם, היכן שחסרים גם מים ראויים לשתייה, סניטציה וכן תרופות וציוד רפואי מצילי חיים, מתגוררים האנשים העניים בתבל. "הפגיעה באספקה ובתפוקה היא לא שוויונית, וכך גם ההשלכות: מה שעבור המדינות המפותחות (ביניהן ישראל) אומר גידול ניכר בהוצאה למשק בית, באפריקה ובדרום מזרח אסיה דן עוד עשרות מיליונים לחרפת רעב. ב-2021 אמד האו"ם את מניין הסובלים מרעב בכ - 193 מיליון איש".
ברץ מדגיש כי בעוד שהיקף הייצור אמור להספיק לאוכלוסיית העולם כולה ואולי אף כפול מכך, כמויות גדולות מתוכו יורדת לטמיון - אם ברמת העיבוד, אם לאורך שרשרת האיסוף וההובלה ואם בנקודות המכירה ובבתי הצרכנים. את המרכיב האחרון קשה במיוחד לשנות בשל היעדר מודעות וצורך בחינוך האוכלוסייה. התופעה קיצונית במיוחד במדינות המפותחות: כמחצית מהמזון שאנחנו רוכשים או שמגיע לסופרמרקטים מתבזבז כ-Waste. בעולם המתפתח הנתון הוא שליש לערך. הפתרונות שהוצגו עד היום לא היו אפקטיביים במיוחד.
באשר לגידולים החקלאיים, המצוקה ניכרת לכל רוחב הגזרה של אמצעי הייצור: באדמות, במים, בדשנים ובטכנולוגיות שייעלו, ידייקו וישפרו את התוצרת וינצלו טוב יותר את המשאבים. אלי תדהר, ראש מגזר אנרגיה ותעשייה ומוביל Monitor Deloitte, מתאר חסם משמעותי בענף - הגיל הממוצע. "צעירים אינם ששים כיום לעבוד בחקלאות. במקרה הזה, הולך ופוחת הדור וממש באופן מילולי. מצד אחד, זה מעכב כניסת טכנולוגיות, אך מצד שני, מגביר את הצורך במיכון ובאוטומציה". חסם נוסף הוא היותן של רוב החוות מסדר גודל קטן ובבעלות משפחות. אלו מתקשות לאמץ טכנולוגיות יקרות ודוגלות בדרך כלל בשיטות גידול מסורתיות. עם זאת, תדהר מציין כי בשנים האחרונות קמות יותר ויותר חוות גדולות, השמות דגש על טכנולוגיה מתקדמת ומסוגלות לרכוש ולהטמיע אותה בקלות רבה יותר. ישנן מדינות, בדגש על אירופה וקליפורניה, שנרתמות לסייע לחקלאים לצעוד בנתיב הזה דרך סובסידיות והדרכות.
המרוץ לטכנולוגיה בחוות
הטכנולוגיה, אם כן, אמורה לצמצם חלקים נרחבים מהאתגרים הניצבים בפני החקלאות: סוגיות אקלימיות - מדבור, בצורת, הולכת מים, אובדן מים וניצול לא יעיל שלהם; ייעול הגידולים במטרה לנצל טוב יותר את הקרקע; מניעת הבזבוז והפחת בשינוע ובקרב הקמעונאים, באמצעות מעקב וניטור אחר שרשרת האספקה להשגת שליטה אפקטיבית יותר; הנדסה גנטית לשיפור התוצרים; ופרקטיקות להארכת חיי הפירות והירקות.
"יש טרנד עולמי של תיעוש, של חוות מקצועיות וטכנולוגיות יותר, וזה מהווה קטליזטור לטרנספורמציה של הענף כולו", אומרים תדהר וברץ. "בשנים האחרונות ניכרת האצה באימוץ של טכנולוגיות חיישנים, מערכות ניהול וכלי תכנון ואנליטיקה בחוות, כמו גם השקעה בטכנולוגיות 'דיסרפטיביות' (משבשות) כגון חקלאות ורטיקלית או חממות אוטומטיות. המשבר הנוכחי מדגים את הסיכון שבהישענות על שרשרת אספקה בינלאומית ומעודד בעיקר שני סוגים של חדשנות: 1. פתרונות לייצור מקומי של מזון בכלכלות התלויות באופן קיומי בייבוא. 2. אימוץ כלים לניהול ותכנון ברמת שרשרת האספקה, כאשר צרכנים גדולים מעוניינים ליצור ודאות לתכנון שלהם ביחס לתפוקה הצפויה".
"הפתרונות שנדרשים כעת יכולים להיות מעניינים מאוד מבחינה עסקית, אבל חשוב בהרבה - להציל חיים של מיליונים"
ב-2021 זרמו לתעשיות האגרו-טק והפודטק השקעות פרטיות בשווי 9 מיליארד דולר - גידול של פי 4 תוך 4 שנים. לצדן מוקצים תקציבי עתק על ידי ממשלות דוגמת הונג קונג וסינגפור, הנחושות לפתח פתרונות מקומיים לנוכח אתגרי שרשראות האספקה. ההזדמנות לחברות הישראליות מובנת מאליה: סקטור האגרו-טק הישראלי מונה כיום יותר מ-400 סטארט-אפים, ומשבר המזון משווע לפתרונות חדשים וחדשניים. Deloitte מלווה חברות המבקשות להעמיק את פעילותן בתחום, אם זה בסקאוטינג ואם בייעוץ וליווי בתהליכים לאימוץ טכנולוגיות. "מאז קום המדינה רשמה החקלאות כחול-לבן הישגים חסרי תקדים. הפתרונות שנדרשים כעת יכולים להיות מעניינים מאוד מבחינה עסקית, אבל חשוב בהרבה - להציל חיים של מיליונים".
רוצים לשמוע עוד? לחצו כאן