"תסמונת המתחזה", קוראים לזה, ומתייחסים לאדם שמצליח ובטוח שעוד רגע "יעלו עליו". עוד רגע יבינו שהכל הצגה. המתחזים בטוחים שהם לא באמת מוכשרים, לא באמת מוצלחים ומקצוענים כמו שכולם מסביב חושבים. מעריכים אותם יתר על המידה ועוד רגע - כל האמת תתפוצץ החוצה.
תסמונת המתחזה מלווה לא פעם בחרדה, בלחץ ובמועקה, ומעכבת אנשים מלהתקדם ולהתפתח. לפעמים ממליצים לתת לזמן לעבור ולעשות את שלו, אפשרות אחרת היא למקד את הפוקוס על מרחבי חיים אחרים, פרט לעבודה, כדי למתן את ההתעסקות חסרת הפרופורציה שלנו בקריירה ובחרדת ההתחזות. יש הממליצים לנו להדגיש ולחגוג כישלונות כדי להבהיר לכולם שכולנו רק בשר ודם.
אבל כל השיח הזה על "התחזות" מעורר שאלה הרבה יותר עמוקה, כי מי בעצם איננו מתחזה?
איך הייתם מגדירים צמד צעירים שמגיע לקרן הון סיכון ומבקש עשרה מיליון דולר עבור פיתוח רעיון שלהם? יש להם מושג מה מחכה להם? ברור שלא. האם הם יודעים מה עליהם בדיוק לעשות? על מה הם בכלל מתבססים? הם הרי מתחזים בהגדרה. ובעצם, מי איננו מתחזה במידה מסוימת - תיאודור הרצל? דויד בן גוריון? צ'רצ'יל שאמר לבריטים שבסוף ננצח? ראש העיר לשעבר, מאיר דיזינגוף, שהביט בחולות ואומר כאן תצמח עיר שוקקת? (עובדה שסבא וסבתא שלכם לא רכשו אדמות). ובכל זאת, יש להבדיל כמובן את כל אלה ממתחזים-נוכלים, המציגים בערמומיות רעיונות שמעולם לא האמינו בהם.
הסכנה הגדולה ביותר של יזמים היא השלב שבו הם חושבים ש"הם כבר יודעים", "הם כבר ניסו", "הם כבר ראו הכל". שם בדיוק אורבת הסכנה הגדולה ביותר להיתקע, להישאר מאחור ולהיכחד
תסמונת המתחזה מדברת דווקא על אנשים המפקפקים בהישגים שלהם, והרי זה חלק מהאנרגיה האדירה של יזמי-העל: ליזום במציאות כדי להוכיח לכולם ולעצמם, להביס את תחושת הפקפוק. ההתחזות קיימת, השאלה איך עובדים איתה ונהנים ממנה, ולא משתתקים בפניה.
ממה נובעת החרדה של המתחזים? היא מבוססת על איזושהי הנחת יסוד מוזרה: כאילו יש נקודה שבה יודעים הכל, נקודה שבה אין עוד פער בין מה שאנחנו יודעים ומסוגלים לבין האתגרים שלפנינו. האמנם רצוי להגיע לנקודה כזאת? האם נרצה עובדים ומנהלים כאלה? הרי הסכנה הגדולה ביותר היא השלב שבו אנשים חושבים ש"הם כבר יודעים", "הם כבר ניסו", "הם כבר ראו הכל". שם בדיוק אורבת הסכנה הגדולה ביותר להיתקע, להישאר מאחור ולהיכחד.
"מייסדים" הם מתחזים בהגדרה. הם אחוזי תשוקה ואובססיה לקדם רעיון שהציף אותם, אבל אין להם באמת מושג אמיתי איך ומה יקרה. הם אנשי חזון. לא סתם קשורות שתי המילים הללו: "חזון" ו"התחזות". אוי לנו לאבד את תחושת ההתחזות המרגשת ולעבור לצד השני - למחנה של אלה שהכל צפוי וידוע להם. עלינו לקוות לאחוז תמיד בתחושת שעלינו להוכיח, גם לעצמנו. האותנטיות האמיתית היא זאת: לחייב ולאפשר לעצמנו לחוות את הפער הזה. התפיסה המוטעית, שיש לצמצם ולבטל את הפערים האלה, לא רק מעכבת אותנו אלא היא גם מחסלת התשוקה הגדולה ביותר, התשוקה הרי מבוססת על מרווח הציפייה.
הקסם התמים של זוג צעיר שמבטיח זה לזו להיות מאושרים לנצח בביטחון של מתחזים, הופך אותם למייסדים של חברה בע"מ. של זוגיות שאולי תהפוך למשפחה, או שלא. מי יכול לדעת, לחיי הפערים
העולם כולו פועל על בסיס ההסכמה שלנו לחיות עם פערים. "הטיית האמון" בזולת, למרות שחלקו מסוכן לנו, אחרת העולם לא יתקדם, הוא דוגמא אחת. דוגמא אחרת היא הקסם התמים של הזוג הצעיר שמבטיח זה לזו להיות מאושרים לנצח. הרב בחופה שואל, ואנחנו משיבים בביטחון של מתחזים שכן. ברגע זה אנחנו מייסדים של חברה בע"מ, זוגיות שאולי תהפוך למשפחה, או שלא. מי יכול לדעת, לחיי הפערים.
מה חשוב? שתמשיכו להתחזות, אבל שתהיו גאים בזה. מתחזים גאים ומאמינים. החשש האמיתי שלכם צריך להיות מופנה לרגע שבו תרגישו שאתם חדלים להתחזות, שהכל ברור, ידוע וצפוי עבורכם, כי זהו הרגע בו נכנסתם באמת לאזור הסכנה.
הכותב הוא: אייל דורון, מומחה לחשיבה יצירתית, מוביל ארגונים בתהליכי ניהול וחשיבה אסטרטגית