ה-DNA החברתי שלנו השתנה והוא מושפע בעיקר מהמגפה השקטה, זו שעוד לא מדברים עליה אבל כולנו יודעים שהיא כאן. אתם יודעים על מה אני מדבר, התמכרות למסכים. המגיפה שאנחנו, המבוגרים-הצעירים, מצליחים לזהות מקרוב. אני אישית, שייך לילידי שנות ה-80 וה-90 (דור ה-Y), אלו שחוו עולם מיוחד, הדור שגדל על התפר הדק של הפריצה הטכנולוגית הגדולה ביותר בהיסטוריה, שיודעים איך דברים נראו לפני שהיה מסך בכל בית.
כשהיינו ילדים, היינו הולכים לחברים בלי לוודא האם הם נמצאים בבית. מקסימום, היינו ממשיכים לשכונה הבאה לבדוק "מי למטה". בתחושה שלי, אנחנו הדור האחרון שזכה לחוות חברויות בשכונה וזוכר איך זה לחיות בעולם האמיתי שבו לא הכול דיגיטלי או וירטואלי
אנחנו יודעים סבלנות מהי, לקבל את זה שחיבור האינטרנט איטי במקצת וזוכרים איך זה לקבל מייל בפעם הראשונה ולהרגיש כאילו קרה הבלתי יאמן. כשהיינו ילדים, היינו הולכים לחברים בלי לוודא האם הם נמצאים בבית. מקסימום, היינו ממשיכים לשכונה הבאה לבדוק "מי למטה". בתחושה שלי, אנחנו הדור האחרון שזכה לחוות חברויות בשכונה וזוכר איך זה לחיות בעולם האמיתי שבו לא הכול דיגיטלי או וירטואלי.
לצורך העניין, אם נחלק את ההשפעות החברתיות לקטגוריות ונסתכל על עולם ההיכרויות, בעבר הוא היה בנוי על מפגשים אמיתיים, פנים אל פנים בברים או במסיבות. אתרי היכרויות או אפליקציות למטרת פגישת אנשים זרים היו גורמות להרמת גבה וגיחוך קל. היום היוצרות התהפכו, והפנייה הראשונה לרוב תהיה דיגיטלית וכרוכה במחקר מעמיק על הדמות שרואים במסך עוד לפני שהוחלפה מילה. תפיסתית, אלו שיוצאים לבלות כדי להכיר פנים אל פנים נראים היום כמו ה"אאוטסיידרים המודרניים".
אני באופן אישי מודאג מהתהליך המודרני הזה, שבו פשוט יותר לאנשים להתחבא מאחורי מסכים. כמעט בכל מפגש עם החברים שלי לבירה או סתם לבילוי שגרתי, שמתי לב שלחלק מהאנשים יש נטייה לקבור את הראש במסך הטלפון במהלך הבילוי או אפילו בזמן שיחה. גם אם הם עונים ומשתתפים הרי קשר עין אין, וברור שהם לא באמת נוכחים ברגע.
לתופעה הזו יש שם, קוראים לה phubbing והיא אחת הנגזרות של התמכרות למסכים. וברגע שעושים לך את זה, כנראה תעשה זאת לאחרים
לתופעה הזו יש שם, קוראים לה phubbing והיא אחת הנגזרות של התמכרות למסכים. וברגע שעושים לך את זה, כנראה תעשה זאת לאחרים, מה שיתחיל שרשרת התנהגותית לגיטימית של phubbing ודעיכת התקשורת האנושית. נחזור לשנייה לפסקה הקודמת ואני אשאל שאלה, אם הייתם יוצאים לדייט והצד השני היה עושה לכם phubbing כל הערב, הייתם ממשיכים לדייט שני? (כנראה שלא).
הריחוק החברתי שחווינו בשנים האחרונות התעצם פי כמה וכמה בתקופת הקורונה. סטארט אפ חדש שאמור להפגיש בין אנשים זרים בתקופה של מגיפה וריחוק חברתי לכאורה לא נשמע כמו רעיון טוב במיוחד, אך תמיד אומרים שהרעיונות הכי טובים מגיעים מתוך צורך או בעיה אמיתית, אני מסכים עם זה לחלוטין. כאשר הבנתי שלבעיה שאני מתמודד איתה אין פתרון, שיתפתי את מתן בורשטיין, מנכ"ל החברה (CEO) ועמית קפלן, סמנכ"ל הטכנולוגיות (CTO), וביחד הקמנו את Hobiz, רשת חברתית שתוכל לאפשר לאנשים לרדוף אחרי מפגשים, פעילויות ואינטראקציות חברתיות.
בעקבות הסטארט אפ משתמשים פעילים שלנו משתפים אותנו בחוויות משתמש מהנה, שהפכה להיות כרטיס הביקור להצלחה שלנו. אנחנו רואים שאנשים מנצלים את ההזדמנות כדי להיפגש למשחק מטקות בתל אביב, או אפילו בחור צעיר על הספקטרום שהצליח ליצור לעצמו מעגל חברתי שצופה יחד איתו במארוול, זה ממש מרגש.
הטכנולוגיה תמשיך לנגוס בחלקים ניכרים מחיינו ולשנות הרגלים ישנים ותרבויות שלמות, אך מה שתמיד יישאר הוא הצורך האנושי הבסיסי ביותר, יצירת חברויות וקשרים אנושיים בעולם האמיתי
אנחנו רואים מה קורה היום בעולם ובמיוחד עם הדורות הצעירים. מצד אחד כל היום בנייד ובמחשב ומצד שני מחפשים קרבה ותקשורת אנושית, אבל מתקשים למצוא או לא יודעים איך. הטכנולוגיה תמשיך לנגוס בחלקים ניכרים מחיינו ולשנות הרגלים ישנים ותרבויות שלמות, אך מה שתמיד יישאר הוא הצורך האנושי הבסיסי ביותר, יצירת חברויות וקשרים אנושיים בעולם האמיתי. להיות חלק ממשהו, לחלוק עם קבוצה נוספת של אנשים את אותם הרעיונות, הרצונות והחלומות.
מנקודת המבט שלי, בני האדם כבר לא יכולים ליצור חברויות ללא עזרה טכנולוגית. עדיף לנו לאמץ את הסיטואציה הזאת ולייעל אותה על מנת לפרוץ מחסומים תקשורתיים, רגשיים ולחזור להיות אנושיים שוב. צאו קצת מהמסכים, כך תוכלו לגלות קהילות שלמות שמחכות לצרף אתכם אליהן, ותוכלו ליהנות מבילוי אנושי טהור.